לחזור לעצמי
האימונים של השבוע האחרון הושפעו מהמלחמה המטלטלת אותנו ואת חיינו.
אני מציין פה שלושה דברים עוזרים שחזרו ועלו בהם:
1. לשאול את עצמי למה אני זקוק/ה, וליצור בחירות קטנות שיוצרות תנועה מיטיבה.
2. לבקש ולקבל עזרה, להציע ולהושיט סיוע לאחרים. זה מפיג בדידות מחלישה, מחבר ומעצים.
3. ליצור טקסים קטנים שמחייכים את ליבנו,
ולחזור עליהם ככל שרצוי ואפשרי.
אלו פעולות פשוטות, של ניהול תשומת לב, שעשויות לסייע ככל שמיישמים אותן.
כאן ניתן לקרוא יותר על ניהול תשומת לב ומודל פנס הראש.
* * *
מי בא לחיבוק?
הבוקר כשיצאתי להליכה פגשתי שכן שלי שאני אוהב.
ואז עבר לידנו חבר כנסת שעכשיו בימי המלחמה אני רואה אותו רץ בפארק.
השכן שלי אמר עליו דברים נוראיים, ושתקתי.
הוא שאל אותי מה דעתי וחשבתי רגע.
ואז אמרתי לו, שתמיד אני מעדיף לא להגיב לנושאים פוליטיים כי זה נוגע לנו במקומות כואבים, יוצר ניכור, ריחוק, וניסיון להוכיח שאני הצודק.
ואני מעדיף קרבה, חיבור מיטיב, מעצים ומחמם את הלב.
מי בא לחיבוק?
* * *
למסיבת האושר שלי בבוקר הצטרף לאחרונה הרגל חדש, שאני חוגג עליו ואיתו ומדייק אותו עוד ועוד.
עד לאחרונה מרגע שפקחתי עיניים, הרגלי הבוקר שלי כללו: תרגול נשימה, מדיטציה, הכרת תודה (שלושתם בעיניים עצומות), פעילות גופנית, טיפול בדברים דחופים ובדברים חשובים.
הרגלים אלו הצטרפו לחיי, אחרי שנחרדתי לגלות ששים שנים הייתי מזנק מהמיטה ברגע שאני פוקח עיניים בתחושה שאני באיחור. ולאורך כל היום הייתי במרדף בלתי אפשרי להדביק את האיחור הזה. גם כשהגברתי מהירות וקצב, מעולם לא תפסתי את הזנב אחריו רדפתי.
מסיבת האושר שלי שנתה את חיי, את השינה שלי, את הסיפור שאני מספר לעצמי על חיי, על מי אני ועל איזה יום צפוי לי מחר, ומחרתיים, ועוד עשור.
היא ממשיכה להיטיב את חיי ומצטרפת לסדרת הרגלים וטקסים שמקרבת אותי לעצמי ולחיים להם אני מייחל.
והיא גם שמה אתי על מסלול המראה וקרש קפיצה נפלאים בראשיתו של כל יום, שששים שנים לפניכן לא דמיינתי שאפשריים לי.
לאחרונה הבחנתי שהמעבר בין התרגול בעיניים (נשימה, מדיטציה, הכרת תודה) עצומות לפקיחתן ולפעילות גופנית מהיר לי מידי,
וכי מה שפוגשות עיני, ישיר מידי עבורי, טורף את חוויותי הקודמות, ושאני רוצה לשהות יותר בטוב שהנשימה, המדיטציה והכרת התודה יצרו אצלי.
הודיתי על שהבחנתי בכך וחיפשתי דרך ליצור הדרגתיות שנעימה לי.
וכבר כמה שבועות, אני משנה מעט את השכיבה משכיבה על הגב לטיפונת יותר על הצד, וזה גם שם אותי יותר בעוררות, נכון לבאות, אני פוקח את העיניים לאיטי. לכדי סדק צר שמתרחב בהדרגה.
שם ידיים על הבטן באזור הסרעפת, סמוך לצלעות כך שאני מרגיש את נשימתי ומקשיב מה נשימתי מספרת לי על שלומי עכשיו.
אני מקשיב לסיפורים שעולים בי לקראת המעבר בין עולם פנימי לחוויות מה שמתגלה לי מחוץ לעצמי.
בזמן הזה אני גם מביע משאלות ליום החדש, מדמיין מה אני רוצה שיקרה לי, מה אני רוצה שיפתיע אותי, ומה הכי מלהיב את דמיוני ואותי. נותן לעצמי שהות לעכל את החוויות המיטיבות, ורק אז אני יוצא מהמיטה.
זה יוצר הדרגתיות מפנקת מאוד שמעודדת אותי למרוח את פרוסות יומי בממרחים הכי כייפיים שבא לי לנגוס במהלך יומי. ואולי הכי כייפ: אני מגלה כל הזמן, עד כמה הדמיון שלנו אלסטי:
שהמשאלות והדמיון שלי הן תמיד בגבולות מסויימים, ושבכל יום אני מגלה מה עוד ירגש אותי, באיזה מילוי חדש בא לי למלא את המשאלה, ומהם החושים שהכי ירגשו אותי במימושה.
זה שם אותי בחוויית התפתחות עוצמתית שמעולם לא הרגשתי. ואם לא תחשבו שאני מגזים, אני מרגיש שממש כל יום טוב מקודמו, בזכות היכולת שלי לגלות מה מרגש אותי, להנכיח אותו, ולהתענג עליו.
(וזה ממש לא בסתירה, שכמו כולנו אני מתבאס, מתכווץ, מפחד, כועס, מלא פעמים ביום).
בתיאבון. שנהנה מכל ביס.
וכאן כמה מילים שכתבתי בעבר על מסיבת האושר ששינתה את חיי.
ואיזכייפ שאני יכול לשתף אתכם. אולי משהו מזה ידבר גם אליכם.
* * *
חברימשלי, תודה לכם על הקריאה הנדיבה.
כמה טוב שכל החטופים כולם כבר הושבו לישראל. (זה מרגיש לי מזמן בקצב החיים פה).
הלוואי שגם המלחמה הנוכחית תיטיב עמנו.
מאחל לכולנו ימים מאירים, של הנאות גדולות גם מדברים קטנים.
מחבק מרחוק חיבוק כייפי.
ימים מיטיבים מאוד,
בני מרגליות, 055-9195633