שלוש התרגשויות ועוד אחת

מה מרגש אתכם? ומתי אתם אפילו דומעים?

לי זה קורה בעיקר כשמשהו אנושי, לא צפוי,
תופס אותי ואת הבטן שלי בבת אחת.

כשערך יקר ערך חשוף בתוכי -
ומפעיל אותי.

ראשית אני מזהה את זה בנשימה שלי,
בחוויה הפנימית שמקרטעת ומרמזת
על מה שעומד להגיח לאוויר העולם.

גם כשכל הנוכחים במעמד
הם אני ואני.

כזו הרגשה הייתה לי
כשקראתי את חנוך דאום
לפני שבועיים
בעיתון השבת של ידיעות.

בכתבה הוא מספר על אישה
שהתקשרה בלילה למשטרה.

כי למרות השתדלותה,
בעלה הפוסט טראומטי
יצא חמוש מהבית
ללכוד את מחבלי הנוחבה
שהחליט שמגיעים שוב.

היא הזהירה בטלפון
שזה עלול להסתיים ברע.
שבשום אופן לא יפתיעו אותו.

ואז היא דיברה
עם מפקד השוטרים,
שלמזלה -
בעצמו יש אח בפוסט טראומה.

המפקד המנוסה, הקשוב
(והמרגש אותי מאוד)
קרא לבעלה מרחוק,
הזדהה בשמו ובתפקידו,
וסיפר לו
שהם נשלחו לעזור לו במשימה.

שהם מצוותים אליו,
ושיגיד להם מה לעשות.

הבעל קרא להם להתקרב
ולהצטרף אליו למארב
לקראת המחבלים שמגיעים.

אחרי זמן במארב המשותף,
השוטר הציע
שישפרו את המיקום.

ואחר כך שידלגו לאחור,

ולבסוף חזרו לכביש.

ומשם
כבר אפשר היה
להעביר אותו
להמשך טיפול.

גם עכשיו, כשאני מקליד את הסיפור -
מתרגש לי.

הדמעות
זולגות מעצמן.

בעצמי אני מכיר פוסט טראומה מקרוב.
כבר 45 שנים, בכל צומת,
עולה עלי מחדש
המשאית שדרסה אותי
כשהייתי חייל בחובה.

וכל מה שאפשרי בידי
הוא לנסות לעבור את זה בשלום.
לחצות את הצומת
מבלי שאני עושה תאונה,
ומהאימה שלי -
לא עולה על מישהו בטעות.

הסיפור הזה
מחבר אותי לאימי ז"ל,
ולחיים שלה ושלי
שהשתנו לחלוטין
כשהאלצהיימר
הפך להיות הבוס
שלה ושלנו.

הנה מה שעזר לי כשהכל רק התחיל »

ה־7/10
ערך לי הסבה מקצועית.

כבר באותו יום ארור
הצעתי לעיריית מודיעין
שנפתח קבוצה
לכל מי שזקוק לתמיכה.

היה לנו ניסיון מצוין
מ־צוק איתן,
בה הנחייתי קבוצה
להורי חיילים
שהיו בחזית.

וכך מצאתי את עצמי,
יום אחרי יום,
יוצר ומנחה
סדנאות מיטיבות מציאות.

גיליתי
שהאינטראקציה
עם מי שיושב במעגל
הרבה יותר מרגשת אותי
מאשר לעמוד לפני אנשים
ששותקים לפי נושאים
בזמן שאני מדבר.

ואז נפל לי האסימון -
שיש רבים
שמשתוקקים לערוך סדנאות,
ואחרים
שכבר מנחים סדנאות
אבל רוצים להנחות
הרבה יותר טוב.

ובאותו רגע
נולד
המרכז הישראלי
להנחיית סדנאות.

לאן בא לכם לעוף?
כל הפרטים כאן »

.........

מה מעורר בכם השראה?

בכל יום
הטבע מרגש אותי.

בהליכת הבוקר
ישנו חלק
שמרגש אותי במיוחד.

אני נמצא בו
עם השלוליות,
הצמחייה
ובעל החיים.

גם ביוטיוב
הצפייה בבעל חיים
מעוררת אותי מאוד.

ובמיוחד
הצפייה בגירית הדבש.

למרות כיעורה
והליכתה המצחיקה,
אני ממש מתמגנט אליה ואל תושייתה ועוז ליבה.

אין מצב
שהיא לא יודעת
להיחלץ ממנו.

בין אם מדובר במקום
אליו היא רוצה להיכנס,
ובין אם זהו מקום
ממנו היא מעוניינת לצאת.

היא נלחמת
מול חיות חזקות
וגדולות ממנה בהרבה
(למשל - לביאות),
ולעולם לא מוותרת
או מרימה ידיים.

בכל פעם
אני מדמיין
שגם אני
שותה ממיץ
האומץ והתושייה שלה.

ואולי
זה באמת יקרה.

ואתם -
מה מעורר בכם
ובחייכם השראה?

מאחל לכולנו
ימים מיטיבים מאוד.

וכמה טוב
שכל החטופים
הוחזרו לישראל.

ימים של אור,

בני מרגליות