ניהול תשומת לב ומודל פנס הראש

ניהול תשומת לב ומודל פנס הראש Ⓒ בני מרגליות (כתוב בלשון זכר אך מתייחס לכל אדם, מכל מגדר)

נכון ל-2025 אני בן 65. למרות הכל, 5 השנים האחרונות הן הטובות ביותר בחיי, כשכל שנה טובה מקודמתה ואני מרגיש על קו הזינוק.

זאת להבנתי במידה רבה בזכות המודל שאציג כאן שמיטיב את חיי וחיי אחרים.

במה מדובר?

זהו מודל ניהול תשומת לב משנה חיים.

תשומת לב היא חלק מחיינו 24/7 מיום לידתנו ולהמשך כל חיינו, אלא שלא תמיד היא נמצאת במקומות שטובים לנו, והשאלה היא כיצד אנחנו יכולים להיטיב אותה ועימנו?

ניהול תשומת לב משול בעיני להדלקת פנס ראש. ברגע שאנחנו מדליקים אותו אנחנו עוברים מעיוורון לגילוי מיקום תשומת ליבנו וליכולת לבחור לאן להפנותה.

זה מזכיר לי את עץ הדעת ממנו אדם וחווה אכלו ואז נפקחו עיניהם.

אני מאמן ומכשיר מאמנים מאז 1995, שעה שהבאתי את האימון ליחידות חיל האוויר בהן שירתתי כיועץ ארגוני. בזכותו השתנו חיי וממשיכות להשתנות ללא הפסקה.

ובעצם - פנס הראש היא המתודולוגיה והפרקטיקה דרכה אני משנה את חיי, ודרכה המתאמנים עמם אני עובד מיטיבים את חייהם, תשומת ליבם, חוויותיהם ותוצאותיהם.

מהי חשיבות הנושא?

להבנתי זהו הנושא החשוב בעולם והמשפיע ביותר על חיינו.

ניהול תשומת הלב שלנו מגדיר עד כמה נחיה את חיינו, משפיע על שלומנו, בריאותנו, המימוש העצמי שלנו, ההורות, הזוגיות, הקריירה שלנו, דימויינו העצמי, רווחתנו, ובעצם על כל תחום בחיינו. זה נכון גם לחיים הפרטיים, לקריירה וגם לחיים הארגוניים.

מה הבעיה בתשומת ליבנו?

להבנתי כיום בישראל תשומת ליבנו מאותגרת בשלושה רבדים.

1. כלכלת בולעני תשומת הלב - זו הכלכלה החמה בעולם כרגע. דוגמה: אני נכנס לרגע לסלולרי למצוא משהו שמעניין אותי, ואחרי שעה שלמה, מבלי שהבחנתי בכך, מוצא עצמי מקיף את כדור הארץ. ומה שחיפשתי מלכתחילה אבד בדרך. תאגידים שסוחרים בתשומת ליבנו צומחים כל יום, ותשומת ליבנו? היא מתקצרת במקביל.

2. הטיית השליליות - החוויות השליליות בחיינו חזקות יותר ונמשכות יותר זמן מהחוויות הטובות שלנו. כך במרבית זמננו, תשומת ליבנו נתונה לחוויות שאינן טובות. מבלי משים, אנחנו מגלים בדיעבד כי היינו הרגע במחשבה או ב'סרט' שנמשכו לעיתים עשרות דקות ויותר, וזה קורה לנו מדי יום.

3. מאז 7 לאוקטובר - האדמה והלב שלנו רועדים בכל יום, אנחנו מידרדרים בסולם הצרכים של מסלו וצרכי ההישרדות והביטחון האישי הם הצרכים שצורחים. לצערנו, למרות מצוקתנו הסביבות הרלבנטיות שלנו במצב דומה לשלנו, אין במה להיאחז. גם הן משוועות לעזרה ולעזרתנו, ואנחנו חשים שהקרקע נשמטת מתחת רגלינו שוב ושוב. ישנה תחושה חזקה של חוסר אונים, בדידות ואבדן תקווה ברמת הפרט, המשפחה, מקום העבודה, הקהילה וברמה הלאומית.

כיצד הגעתי לנושא?

נשמתי את אתגרי תשומת הלב (אתגרי קשב וריכוז) מאז שאני זוכר את עצמי.

הורי חינכו אותי ליצור וליישם כלים להטבת תשומת הלב.

כחייל בשרות חובה נסעתי ב'טרמפ', בדרך עלתה עלינו משאית. שלושה חברים שלי נהרגו, אני יצאתי עם חוליה שבורה בגב ועם זה שבכל צומת אני רואה את המשאית עולה עלי שוב.

עשיתי את כל הטיפולים שאני מכיר ודבר לא עזר. יש רק דבר אחד שמציל אותי: לפני שאני מגיע לצומת ועד שאני יוצא ממנה אני צוחק צחוק מלא. ואז אין למשאית סיכוי להתקרב לצומת ובטח שלא לדרוס אותי.

מדוע אני מספר זאת:

1. זו דוגמה לניהול תשומת לב שבכל פעם מציל אותי מאימת המשאית הדורסת.

2. זו דוגמה ל'מעבדת הפיתוח' שלי היוצרת בתוכי כלים ללא הפסקה.

3. זו דוגמה לכך ש(להבנתי) אנחנו גרים בתוך סיפור ובטוחים שהוא המציאות (הרחבה בפעם אחרת).

מה כולל מודל פנס הראש ? (הסבר ודוגמה בהמשך)

1. הדלקת פנס הראש
2. הצבעה למציאות פנטסטית
3. עריכת צעד ראשון קדימה עכשיו
4. תִּירְחוּשׁ וְסִימְלוּץ
5. סיפור פנימי וחיצוני
6. עיצוב הנרטיב
7. טקסים מעצבי מציאות

כיצד אני מיישם אותו בעשייתי?

לאורך השנים אני מאמן ספורטאי עילית, מנהלים, אנשים שנערכים לשיחה מכרעת - גורלית עבורם, שמצויים בפרשת דרכים ובמעברים, שרוצים לממש עצמם, ליצור זוגיות, להיטיב זוגיות, מכשיר מאמנים ועוד.

דוגמה ליישום מודל פנס הראש:

מצפן הניווט שלנו הוא תמיד ניהול תשומת לב:

כשמישהו פונה אלי אני שואל אותו:

1. "במה אתה מעוניין שאעמוד לרשותך?" כלומר אני מעודד אותו להדליק את פנס הראש, לאתגר, לדייק ולהמליל מה הוא מבקש.

2. ואז אני שואל אותו: "נניח שיצליח לנו הכי בעולם, מה אתה רוצה שיקרה"? כלומר אני מזמין אותו להפעיל את הדמיון ולצייר לו ולי את התמונה המיטבית.

3. ולבסוף אני שואל אותו, מה הולך להיות הצעד הראשון שלך?

כלומר, בשלוש שאלות פשוטות (דרך פנס הראש שלי) אני מסייע לו לכוון את פנס הראש שלו, ליצור עבורנו תשתית לאימון, לקבל תחושה הדדית במי ובמה מדובר, ואפילו לערוך לצעד ראשון של ירידה מהטריבונה לכיוון מגרש יצירת המציאות, ולקבל תחושה האם אנחנו יוצאים עם 'טעם של עוד'.

דוגמה נוספת:

לאורך שנים אני מאמן ספורטאי עילית (כאלו שרוצים את הזהב אבל נחבטים בקרקע הקשה מדי יום). ספורטאי עילית הם ספורטאים מקצועיים שזהו מרכז חייהם ובנוסף אליו החיים שלהם כוללים התמודדויות שיש לאדם בעל חיים רגילים.

להבנתי הם מומחים בניהול תשומת לב: לכשירותם הגופנית, המנטלית והתזונתית, למנוחה ומילוי מצברים, ונאלצים להתמודד עם תקשורת אכזרית, ורשתות חברתיות שמחוררות את הנשמה.

אני מסייע להם לממש את מטרותיהם בעזרת ניהול טוב יותר של תשומת ליבם, וגם לקום מהרצפה הכואבת ולהמשיך הלאה.

המחשה והסבר:

נניח שכדורסלנית מתאמנת לרגע האמת שלה: 3 שניות לסיום, הקבוצה היריבה ביתרון נקודה, היא מקבלת את הכדור לזריקה.

הנשימה נעצרת, הכדור בידיה והכרעת המשחק על כתפיה.

אנחנו מְתַרְחֵשִׁים (מגדירים ומדייקים את התרחישים האפשריים למעמד זה - כמה שיותר קרוב למצב האמת הצפוי).

ואז אנחנו מְסַמְלֵצִים - יוצרים הדמייה - סימולציה כמה שיותר אמיתית ועשירה בפרטים שיכולים להשפיע על התפקוד בזמ"א (בזמן אמת, במציאות).

השאיפה שלנו היא להגיע למצב שלמרות שהדופק שלה על 300, השומרת משתדלת לחטוף לה את הכדור, הגוף צורח מכאבים, הקהל מפריע ברמות קצה, וצצים מיני משבשים נוספים, תהיה לכדורסלנית תחושת דה - ז'ה - וו. כלומר שהיא תבצע תרגולת מוכרת היטב, זמינה ורהוטה שהתאמנה עליה אינספור פעמים, שהפכה לאוטומטית ולחלק ממנה, כך שהיא שליפה וישימה כמעט בעיניים עצומות.

כלומר התירחוש והסימלוץ שלנו אמור ליצור חיסון שעובד ברגע באמת למרות הכל.

ובכדי שזה יקרה, אנחנו עובדים גם עם הסיפור הפנימי והסיפור החיצוני:

הסיפור החיצוני הוא ההתנהגות שלנו (התפקוד של הכדורסלנית). היא גלויה לנו ולאחרים.

הסיפור הפנימי - סמוי יחסית, הוא המחולל - הגורם לסיפור החיצוני (שהוא תוצאה של הסיפור הפנימי).

הסיפור הפנימי כולל חוויות גופניות, רגשות ומחשבות.

ובעצם ככל שאנחנו מכירים את הסיפור הפנימי הרלבנטי, ומצליחים לחבר את חלקי הפאזל בין הסיפור הפנימי לחיצוני, אנחנו יכולים להיטיב עם הסיפור הפנימי ועם תוצאותיו בעולם החיצוני.

לדוגמה, אם לכדורסלנית 'שלנו' יש סיפור פנימי (אמונה): "אין מצב שאני קולעת מהשלוש", הביטוי התפקודי התנהגותי (התוצאה של אמונה זו), עשוי להיות בעייתי מאוד. אבל אם אנחנו מזמינים את הסיפור הפנימי ("לא קולעת מהשלוש") לכוס קפה נינוחה, ומגלים שהוא צץ בכל פעם שאין לה אוויר, שהיא בגירעון נשימתי, כל המציאות משתנה.

כלומר הגילוי שכשהיא במצוקה נשימתית יוצאת לה גם זריקת מצוקה לסל הוא גילוי מכונן.

כנראה שבעקבותיו, התירחוש והסימלוץ שלנו יעברו דרך נשימה מלאה - מיטיבת קליעה.

בעקבותיו כנראה ניצור סיפור תואם, ומסייע: "נשימה מלאה מחזקת את קליעתי - גם משלוש".

כלומר בעקבות גילוי המצוקה (בסיפור הפנימי) והשפעתה (על התפקוד בסיפור החיצוני), יצרנו תירחוש, סימלוץ ונרטיב מיטיבי קליעה ומציאות.

טקסים מחוללי מציאות

בעיני, טקס הוא אירוע רב רושם, שבא להבליט ערך חשוב לבעליו.

אני יכול לצחצח מדי יום שיניים באופן חפוז - וזה יהיה הרגל צחצוח השיניים שלי.

אני גם יכול לצחצח אותן באופן מושקע, תוך הקפדה יתרה על ניקיון כל שן ושן כשערך קידום הבריאות הדנטלית שלי מול עיני, ואז כנראה אהפוך את ההרגל לטקס.

טקסים מחוללי מציאות בכל מרחבי חיינו.

באופן אישי טקסי פתיחת יום וסגירת יום מיטיבים את חיי. אני מדייק אותם עוד ועוד אלי ולצרכיי. הם תורמים רבות לכך שחמש השנים האחרונות הן הטובות בחיי, ושאני מרגיש על קו הזינוק.

ספורטאים מיטיבים ליישם טקסים כחלק משגרת האימונים שלהם ובשעת מבחן.

הטקסים מגדילים את תחושת הוודאות והשליטה, יוצרים עוגן לביצוע אוטומטי, ומעצימים תחושת בטחון וש'אני לא לבד'.

ספורטאים מרבים לשלב בטקסיהם מוסיקה, חלקים משירים, דמיון, מנטרה ולחש חזרתי, נשימה מיטיבה, וסימנים שיוצרים מעין עוגן ותמרור אישי.

כשאני עובד עם ספורטאים אני לומד מהם הריטואלים שהם מיישמים ומהי התרומה של כל אחד מהם.

אנחנו מדייקים, מתאימים ומעצימים אותם באופן שייטיבו על הסיפור הפנימי והחיצוני שלהם.

במקרה שלנו, הכדורסלנית יכולה ליצור לעצמה טקס מיטיב נשימה בעזרת חיוך פנימי, או בעזרת פתיחה מודגשת של בית החזה - בדרך לקליעה.

תודה לכם על הקריאה הנדיבה.

בהזדמנות אחרת אספר על האופן בו אני עובד עם אוכלוסיות נוספות ומיישם את מודל פנס הראש להיטיב את המציאות בה הם חפצים.

לימים שמחים,
בני מרגליות