הרגל אחד - חיים חדשים

עד לפני חמש שנים
הייתי ב'צינוק'.

כל יום, אטרף, עצירת נשימה, מרוץ עיוור.
חי בתוך דחיפות, בלי רגע לעצור.

ואז...
הכול נעצר.
נלחצה לי הצ'קרה, כמו בבאולינג.

והפילה את כל האסימונים בשורה.
והחיים שלי
הפכו למרחב חדש עבורי.

תגובה לסדנה "המסע לארץ ההזדמנויות":

בני יקר
תודה על סדנה מעלפתתת
כזו שפותחת הזדמנויות חדשות
מוציאה לפעולה
ובעיקר מאפשרת לחלום ולהגשים
נתראה בסדנה הבאה

פרידה מק

אני גר באותה דירה כבר 15 שנים.
אבל במשך 10 שנים
חייתי בכלא עיוור
של מרוץ בלתי פוסק.

יוצא מהדלת,
מייד לוחץ על כפתור המעלית,
כדי להספיק...

להספיק מה?
לאן אני מאחר?

לפני שהספקתי להוציא את המפתחות,
המעלית כבר התחילה להסגר.

אני, כן, כן,
10 שנים של אטרף,
שובר שיאי מהירות נעילת דלת,
רק כדי להספיק לתפוס אותה לפני שתיסגר.

למה?
כדי לא לאחר.

מבינים?
איך אפשר לאחר,
אם החיים הם עכשיו?

ברגע אחד של אסימון שהלם בי
הבנתי שעשרות שנים נחפזתי לשומקום.
הייתי במרדף אחרי מה שהמתין לי בנחת בתוכי.

תגובה לסדנה "המסע לארץ ההזדמנויות":

בני, מאמן הפרפרים האלוף!
תודה על סדנה מעשית, חכמה ובעיקר נוגעת. הכלי שהצגת נותן תחושת שליטה ואמונה שהזדמנויות לא רק מגיעות - הן גם תלויות בי.

רן ססובר

עכשיו, כשאני יוצא מהדלת,
קודם לוקח נשימה,
מחייך,
ומתמלא תודה
על מה שעזבתי עכשיו,
על מה שאני עתיד לפגוש,
ועל מה שמחכה לי כשאשוב.

רק אז
מוציא בנחת את המפתחות,
נועל בסבלנות.

נושם נשימה מלאה,
מחייך שוב,
רק אז מזמין את המעלית.

ואיזה כיף
להיות מלא בחוויית הרגע הזה.

היום אני יודע שכל השנים הייתי במרדף
אחר התקווה לחוש אהוב בעיני עצמי.

תודה על האסימון,
שברגע אחד הבהיר לי
שמתנות חיי כבר כאן
בתוכי וסביבי -
ככל שאוכל לפתוח ידיים ולב
אליהן ואליי.

תגובה לסדנה "המסע לארץ ההזדמנויות":

תודה רבה בני האהוב, היה מאלף ממש

דויד פרנק