הרצאות לארגונים - מי תקוע מי?

בעקבות תגובות רבות שקבלתי ל"מפות ההתקדמות של רונית" אני מעוניין לשתף אתכם בחוויה אישית.

לעיתים בהרצאותיי אני מדגים את תרומת מפות ההתקדמות שברשותנו - למידת הצלחתנו.

אני מבקש מתנדב בעל תושייה, זריז, מהיר מחשבה ותנועה, שיצליח להגיע אל הלוח שמאחורי - גם כשאחסום את דרכו.

אחרי ההדגמה שהמתנדב ואני עורכים בהנחייתי, אנחנו מנתחים יחדיו מול כל הקהל - מה הייתה תמונת המצב שזיהה בכל פעם שחסמתי את דרכו, מה היו תהליכי קבלת החלטותיו וכיצד הוציאן אל הפועל.

זוהי דרך נפלאה לחוש באופן בלתי אמצעי מהן מפות ההתקדמות הזמינות למתאמן, מה הן כוללות ומה אינו מצוי בהן.

לרוב המתאמן והצופים בהדגמה יוצאים עם תובנות מוחשיות ורבות ערך.

באחת ההדגמות אני מבקש (כרגיל) מתנדב או מתנדבת נחושים מאוד, יצירתיים, זריזי מחשבה ותנועה, כאלו שיצליחו להגיע אל הלוח מאחורי למרות שאנסה לחסום את דרכם (ובסוף התרגיל הם יקבלו עותק מספרי "לאמן את הפרפר" שיסייע להם בתרגום שאיפות - להצלחות).

והנה אני רואה יד יחידה מורמת מאחת השורות האחרונות ושמח מאוד עליה.

אני מזמין את המתנדב ומגלה להפתעתי כי מדובר במתנדבת המצויה בהריון מתקדם והמניחה את ידה על בטנה הגדולה תוך כדי התקדמותה המדודה לעברי.

סדרה של מחשבות רעות תוקפות אותי בזמן שהיא פוסעת לקראתי אל חזית האולם:

"זה אכזרי לבצע תרגיל פיזי שכזה עם מישהי בהריון מתקדם"; "התרגיל יגמר באסון"; כיצד לא הבחנתי מראש במצבה"; "אסור לי לערוך את התרגיל"...

בעוד גלי המחשבות שוטפים אותי בזה אחר זה, מגיעה ההריונית מולי, מחייכת אלי ולפני שאני פוצה פה, מצביעה על בטנה ואומרת לי בקול גדול "בני, אתה רואה את מצבי, בבקשה תעזור לי להגיע אל הלוח". מושיטה לי יד ופוסעת אל הלוח הניצב מאחורי - לקול תשואות רמות וממושכות של היושבים בקהל.

אחרי שנייה של הלם ואלם אני מתעשת ומצטרף לגלי התשואות הרמות למתנדבת המדהימה.

כשמחיאות הכפיים שוככות, ביחד עם הקהל אני מזהה כיצד אני בעל היומרה לסייע לאחרים לשכלל את מפות ההתקדמות שבראשם - כלל לא מבחין כי אני תקוע בפרדיגמות של "תחרות", "התמודדות", "הצלחה" ו"כשלון", בשעה שהמתנדבת מדגימה לי באחת, כיצד ניתן להגיע לתוצאות טובות לאין שעור - אם מחליפים אותן במפות התקדמות של בקשת עזרה ושיתוף פעולה.

אני נזכר במילות השיר "חיימקה שלי" (רחל אטס מילים: דן אלמגור לחן: משה וילנסקי) (ובשיבוש קל שלי): "כל החיילים צועדים ברגל שמאל, רק חיימקה שלי - ברגל הנכונה!"

וחושב בליבי - כמה פעמים אנחנו משוכנעים כי אנו אלו הצודקים, היודעים, וכי המפה שבידינו - היא זו הנכונה.

ועד כמה חיינו יכולים להשתנות ברגע שמתאפשר לנו להפשיר אמונות אלו, לגלות היכן אנו תקועים ולאמץ לעצמנו תמונות מציאות ומפות התקדמות רלבנטיות בהרבה.

אני מאחל לכם זיהויים מצמיחים מאוד ומפות מקדמות מאוד למחוזות נפלאים.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: