תצפית משתתפת

באנתרופולוגיה יש מושג שאני אוהב במיוחד:
תצפית משתתפת.

החוקר לא עומד מהצד.
הוא נכנס פנימה, חי את החוויה, מפרש אותה מבפנים.

וכך בדיוק מרגישה לי מערכת היחסים שלי עם הנשימה הנדיבה.

מוקד התצפית שלי:
איך מתרחשים קסמים אצל מי שנושם בנדיבות.

נשימה נדיבה היא נשימה מודעת ומדויקת -
דווקא ברגעים שבהם הגוף רוצה להתכווץ.

במצבי מצוקה, כשאנחנו "מחסירים פעימה" -
הנשימה הנדיבה מזמינה אותנו להישאר.
להתרחב.
להתמסר.

אני חושב על זה כמו רכב שנוסע בלילה ממטולה לאילת.

הוא רואה קדימה רק כמה עשרות מטרים -
אבל אם הוא מתמיד - הוא מגיע.

מאז 7/10 רבים עוצרים בצד.
פותחים מכסה מנוע.
מחכים שיתקרר.
מתקשרים לידידים בדרכים.

נשימה נדיבה היא הגרר הטוב ביותר שאני מכיר.

היא גם הידידים בדרכים -
וגם הרגע שבו אנחנו מרימים מכסה מנוע
ומאפשרים לעצמנו להתקרר.

בכל יום אני מתפעל מחדש ממה שהיא מחוללת:
בטווחי התנועה, בחיוניות, ביכולת להמשיך לנוע -
דווקא כשנדמה שהמנוע עומד להישרף.

בזכותה אני מרגיש צעיר ב-20 שנה.
חיוני יותר מאי פעם.

הבוקר, תוך כדי הליכה, נפל לי אסימון.

עשרות שנים אני מלמד מאמנים את אמנות הנשיפה בגחלים לוחשות -
נשיפה מיטיבה של המאמן
שמציתה את הגחלים של המתאמן לבעירה מחודשת,
בלי לשרוף את המנוע.

ופתאום הבנתי:

בנשימה נדיבה מתרחשת אותה אמנות - רק בכיוון ההפוך.

נשיפה פנימה - אל הגחלים הלוחשות שבתוכנו.

כשאנחנו מתמידים לנשוף בנדיבות -
משהו עמוק קורה.

המצוקות שמכווצות את הנשימה
מפנות מקום למסאז' רגשי ופיזי אינסופי.

אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש, לכאוב, להתבלבל -
ולנשום לתוך זה.

הנשימה הנדיבה מאחה נתקים.
מחוללת גשרים.
מחזירה אותנו אל עצמנו.
אל הלהבה.
אל הקסם.

תודה אלוהים על גילוי הנשימה הנדיבה -
אמנות הנשיפה פנימה בגחלים לוחשות.

שיהיו לנו ימים של נשימה נדיבה.

בני מרגליות