שתי רגלי ההצלחה

לאורך השנים, אני לומד מהמתאמנים אצלי מה מסייע להם ליצור הצלחות בחייהם.

כתבתי על כך במגוון הזדמנויות, והיום אני מעוניין להציג את הדברים מעט אחרת.

למדתי כי ישנם שני מרכיבים שיותר מכל מסייעים ליצירת הצלחה.

אם תניחו שניצל ענק לפני ילד קטנטן, כמעט אין סיכוי שהוא יתגבר עליו (זה "לא כוחות" - כזה גודל, מול ילד צנום ורזה).

אבל אם תחתכו את השניצל לפרוסות קטנטנות, תבחינו מיידית בשינוי. הילד יפסיק להניע ברוגז את ראשו לצדדים, הוא יאחז במזלג ויש סיכויים טובים שהשניצל יגיע אל תוך פיו.

למדתי שכל עוד המתאמן חווה את המשימה שלפניו - כשניצל שגדול עליו בכמה מידות, מעצור היד שלו יישאר משוך למעלה והוא ממש לא יצא מהחניה.

אבל אם מחלקים ת'משימה לביסים קטנים (ואולי אפילו לממש קטנטנים) ומאוד מנמיכים את גובה המשוכה, יש סיכוי גדול שהוא ייתן גז, ויצא באנרגיה מלאה- לביצוע המשימה.

ובחזרה לשניצל החתוך לחתיכות קטנטנות.
לא תמיד, ניתן בחיים לחלק את השניצלים שלפנינו לביסים מספיק קטנים, ולעיתים האתגרים שלפנינו דורשים מאיתנו לתת ביס שגדול עלינו.

מצאתי שאם מניחים ליד השניצל החתוך  קטשופ, סביר להניח שגם אם החתיכה לא מאוד קטנה, השניצל יזנק לגרון, שיזיל ריר, ואולי אף יוביל לבקשת "עוד".

ומטפורת הקטשופ שהוספנו לשניצל, מייצגת פעמים רבות את המציאות.

עבורי היא מטפורה לסיוע הרגשי - לו לרוב נדרשים בכדי "שהשניצל ירד לנו טוב בגרון", במצב שהחתיכה מעט גדולה עלינו"...

וה"קטשופ הרגשי" משתנה ומאוד אינדיבידואלי:

אצל האחד - זה אומר להיעזר בחבר טוב, כש-לבד, קשה לו להתמודד.

אצל השני - זה להבין שלמרות חששותיו, הוא יישאר בחיים, גם אם לא יצליח במשימה.

ואצל השלישי - זה לשנות גישה ופוקוס, ובמקום להתרסק על אי ההצלחה, דווקא לסגל יכולת לאהוב את עצמו ולהיות בהוקרה על ההתנסות ועל ההתמודדות...

לא תמיד נדרש לפרוס את השניצל וגם להוסיף  קטשופ. פעמים רבות האחד מהם כבר "עושה את העבודה" בעצמו.

ולעתים עובד השילוב: ביסים קטנים + קטשופ טעים = הופכים שניצל אימתני ל"יאמי ידידותי"...

אני מאחל לכם הצלחה רבה וביסים טעימים מאוד,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: