מה הסיפור שלך?

הפוסט האחרון שכתבתי (הוורטיגו) יצר גל של תגובות אותן לא צפיתי.

אף כי באופן אישי, הגעתי לבסיס רק אחרי התאונה, ולא הייתי שותף למעמד הקשה ולחוויותיו המטלטלות, מגוון אנשים שהיו קשורים לפני עשרות שנים לאירוע הטרגי, יצרו עימי קשר בעקבות הכתיבה.

והמפגש עם דבריהם וחוויותיהם, מעורר בי רגשות ומיני מחשבות:

מדוע הם יצרו עימי קשר? מה בסיפור נגע בהם? ובמה הם בחרו לשתף אותי?

אני חושב על כוחם האדיר של סיפורים בחיינו, וליתר דיוק - ביצירת משמעות חיינו.

אלו שאנו מספרים לעצמנו שוב ושוב, עד כדי כך שלעיתים יש לי תחושה שאנו גרים בתוכם.

בעשייתי, אני פוגש גם אנשים המספרים לעצמם סיפורים קודרים, חסרי כוחות ולעיתים אף חסרי תקווה.

חלקם דבקים בסיפוריהם, ומבלי משים בכך הם נותנים להם חיים, עד שנראה כי סיפוריהם קיימים במציאות - לא פחות מהאנשים שבראו ויצרו אותם.

אני מקשיב לסיפוריהם, ביחד מעבד עמם את החוויות והרגשות העולות דרכם, ומאפשר להם להיות "בפנים", וגם להתבונן על עצמם "מבחוץ".

פעמים רבות אני שואל עצמי, מה הדבר שיכול לסייע לבעל סיפור שכזה לגלות את סיפורו ואת עצמו מחדש. לתת לעצמו הזדמנות נוספת "לצאת מהסיפור שלו".

קרל רוג'רס עסק רבות באמפטיה. בעיניו אמפטיה היא - לראות את המציאות דרך העיניים של בעל החוויה, של המספר.

אני מאוד אוהב את הגדרתו זו, ועוד יותר, את האמירה המיוחסת לו - כי אי אפשר לערוך שינוי, עד שאיננו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו.

גדול לא?

למדתי כי המוכנות להיות במקום האמפאטי, המנסה לראות את המציאות דרך החוויה של בעל הסיפור, אכן מסייעת לו לקבל את עצמו ואת מצבו.

וכשהדבר מסתייע, יש פעמים שנוצר משהו חדש.

לעיתים משהו סגור בתוכו מתרכך ונפתח. הוא נזכר באסוציאציה שעולה, או בהתרחשות בה חווה מרחב ומסוגלות.

וכשאלו קורים, לפעמים מתאפשר לזרוע זרע של סיפור חדש, כזה שכלל לא היה זמין עבורו לפניכן.

לסיפורים מיטיבים מאוד,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: