הרגל אחד ודי !

לפני מספר חודשים קניתי ספר ששינה את חיי ואף מסייע מאוד לחלק מהסובבים אותי.

אני מרגיש בנוח לומר זאת, כי זכויות היוצרים הן ממש לא שלי, אלא של אדם שמעולם לא פגשתי אותו ואין לי כל קשר עימו.

הספר הנהדר "כוחו של הרגל", נכתב על ידי צ'רלס דוהיג ויצא בעברית ע"י "כנרת, זמורה ביתן".

מאז קריאתו, חשיבתי, תפישתי ומגוון יישומי - השתנו לחלוטין.

הספר דן במגוון תופעות אנושיות - על הרגלים, תפקידם, שימורָם ושינוייָם.

בכולם חוזר אותו רעיון - שפרשנותי החופשית היא:

אנחנו חיים בתוך ההרגלים שלנו מבלי משים: אוכלים, ישנים, נוהגים, מצחצחים שיניים, מגיבים.

ואז כשאנחנו מעוניינים לשנות הרגל (נניח להפסיק - לעשן, לכסוס ציפורנים, לשתות, לרוקן את המקרר, לקלל, להתחנף, לצעוק, לרָצות...), אין לנו מושג כיצד לעשות זאת ובעיקר מהיכן להתחיל.

יותר מכך, במרבית המקרים - המורה בבית הספר, חברים קרובים והמשפחה - כבר עודדו אותנו להיפרד מאותם הרגלים, ובעצמנו ניסינו זאת אי אילו פעמים, לרוב, ללא הצלחה.

לדבריו של דוהיג - הרגל מורכב משלושה חלקים: סימן, פעולה, תוצאה.

כשאנו חשים בסימן בתוכנו (למשל - בטן מקרקרת) אנחנו נוקטים פעולה (למשל אכילה) ואז ישנה תוצאה (למשל שובע).

העניין הוא שמרביתנו מגיבים לסימן שלרוב חשנו בו, אך לא הבחנו בו (וזהו עיקר הסיפור).

כך יוצאת לדרכה - בכל פעם מחדש (לעיתים מאות ואלפי פעמים ביום), מערכת של תגובות לסימנים שמפעילים אותנו.

כך (למשל) גם קורה - שאנו מתבוננים בפליאה במחצית הריקה של תבנית העוגה, ואז (אולי) מבטנו נודד אל בטננו - בניסיון לאתר את החשוד/ה במעשה.

דוהיג מביא דוגמאות רבות המורות כי המפתח לשינוי - טמון ביכולתנו לזהות את הסימן, את החוויה הגופנית שאנו חווים - אשר בעקבותיה יוצאת לדרכה שרשרת תגובות המושרשות בנו היטב.

כל עוד לא נדע לזהות סימן זה (בטן מקרקרת, יובש בלשון, נשימה חפוזה...), לא נוכל לערוך שינוי ברכבת התגובות - שכבר יצאה לדרכה.

ככל שניטיב לזהות את הסימן בזמן אמת - נוכל להשפיע על בחירת הפעולה שנערוך - שתביא גם לתוצאות אחרות.

ככל שנתמיד בזיהוי הסימן ובמענה הרצוי עבורנו - כך ניצור הרגל חדש שיוכל להוות תחליף לזה שניהל את חיינו עד כה.

באופן אישי קריאת הספר - מחזקת אצלי את הקשב לזיהוי סימנים בתוכי ואת יכולתי ליצור הרגלים חדשים.

לדוגמה - היום אני הרבה יותר קשוב לסימנים הגורמים לי לאכילה (עבורי אלו סימני רעב או מצוקה רגשית).

במקום למצוא את עצמי באמצע לעיסת "אוצרות" מהמזווה, בשבועות האחרונים המקרר שלי מלא באופן קבוע במלאי מתחדש של גזרים, ובכל פעם שאני מבחין בבטן מקרקרת, או בנשימה חפוזה (שבעבר היו שולחות אותי למזווה), אני שולף גזר ומתחיל לכרסמו.

כעת אני ממתין שיצמחו לי שתי השיניים הקדמיות וכמובן גם - מעט האוזניים...

ומי יודע, אולי גם אתכם משנתו של דוהיג תוכל במשהו לשרת.

לימים שמחים מאוד,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: