המפתחות הנכונים

בנעורי, רצתי 100 מ' במכבי ת"א.

בהמשך לכך לאורך עשרות שנים המרתי זאת בהליכה מואצת במסלולים קבועים.

בשנים האחרונות הקצב הרבה פחות חשוב לי, ובעיקר אני נהנה מהיכולת לפנות זמן, לצאת למפגש עם עצמי ולצעוד מתוך חוויה של חירות וחילוץ עצמות.

עם זאת מעת לעת כשאני רואה מישהו שמיטיב לצעוד ועורך זאת בקלילות, בנמרצות ובמהירות, משהו בי מתקנא בו, ואני חושב לעצמי כי בעצם אני עצל, כי אני יכול להזיע יותר ועדיף שאעלה דופק.

בין ה"מסומנים אצלי" ישנו אדם בן גילי, הצועד מרחק (עצום בעיני) כשהוא עושה זאת ביחד עם שלושת כלביו קלי הרגלים.

בכל פעם אני מתרשם כי הגוף שלו כל כך מורגל לכך, עד שנראה כי כלל לא קשה עבורו להתמיד בקצב הרצחני.

הבוקר ראיתי אותו בזווית עיני בצומת המרכזית שבמסלול ומשהו בי נדלק.

בשבריר שנייה חישבתי כי נשארו לי מאות מטרים ספורים לסיום המסלול והפעם "לא אתן לו לחלוף על פני ואגיע ל"קו הגמר" לפניו".

"שילבתי לטורבו", נתתי גז, וחזרתי לזיכרונות חוויות הזינוק למאוצים אצל מנחם קורמן האגדי בימי מכבי ת"א.

ברגע הראשון זה נראה לי מופרך שאצליח לתת לו "פייט", אבל האדרנלין שבי, רוח הקרב שתפסתי וכנראה בעיקר התשוקה לחוש כי אני עדיין מסוגל, העלו לי את האוקטן והתחלתי לשרוף את המסלול.

די מהר עברתי ל"נשימות כלב" עם פה פתוח ולתנועות ידיים המאיצות אותי מאוד.

תוך כדי, נזכרתי ב"שאול לדני" - ההלך האולימפי, שבילדותי צפיתי בהערצה - באימוניו בפארק הלאומי ברמת גן; ואופן הליכתו - הריצתית הייתה מקור תעצומות עבורי.

באותו רגע הבנתי - כי הפעם אני עושה זאת.

חשוב לציין כי זמן קצר אחרי שהגברתי מהירות, שמעתי כי האיש וכלביו מצמצמים פער ועומדים לסגור עלי.

זה כמובן מאוד דרבן אותי והביא אותי למהירות שיא - תוך שאני חורק שיניים ומסרב להישבר.

ככל שאני מגביר מהירות אני שומע את צלצולי הקולרים והשרשראות של הכלבים מתקרבים אלי.

כפות הרגלים שלי שורפות ואני מנחם את עצמי ש"אם לי שורף - בודאי גם לו שורף".

אני לא רגיל לקצב המטורף הזה ודוקר לי רצח בצד.

נשארו עוד 30 מטרים וצלצול הקולרים מתגבר מאוד. אני מבין כי מיד הם עוברים אותי.

אני מאגרף את ידי ומחליט לא להישבר.

אני יודע שאסור לי לסובב את הראש ועלי לתת את כל מה שיש לי במטרים הספורים שנותרו.

זהו. זה נגמר. לשמחתי אני "חוצה ראשון" את "קו הסיום" (הדמיוני).

כמעט ממוטט אני מתכופף (מלא גאווה על נחישותי והישגי ה(כמעט) דמיוני עבורי) כשידי על מותני - מתנשם ומתנשף.

אחרי מספר שניות של התאוששות אני שם לב כי האיש וכלביו עדיין לא חצו את "קו הגמר".

די מטושטש אני מסתובב לאחור ומבחין כי הם לא בנמצא.

אני עורך מספר צעדים כדי להיטיב ראות ושומע שוב את הצלצול המוכר.

בתדהמה אני עוצר ומתקשה להאמין כי הצלצולים בוקעים מהמפתחות המצויים בכיס הטרנינג שאני לובש ומשמיעים צליל רם בכל צעד שני שאני עורך...

אני מבין - כי כשראיתי אותם בזווית העין בצומת המרכזית - הוא וכלביו המשיכו בכלל בכיוון אחר; ובעצם המצאתי לעצמי סרט אותו ביימתי, ערכתי ובעיקר הזנתי בעלילה רודפת ונרדפת- בקצב טורבו.

כמעט נפחתי את נשמתי בכדי לא לתת למתחרה (שכלל לא היה קיים) לעקוף אותי - בכדי להוכיח לעצמי כי "אני עדיין בכושר".

אני נזכר בכלב של "פאבלוב" - רק שהפעם אני הוא - גם הלוחץ על הפעמון וגם זה הממהר להגיב לצלצולו הטורדני.

עוד אני נזכר באמרה "כשהזנב מכשכש את הכלב", ומבין כי הפעם - זה נאמר עלי...

לחיי הצלצולים הנכונים,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: