מכת ברק אולימפית!

כנער, ספורט היה מרכז חיי.

בין השאר, התאמנתי בריצת 100 מ' אצל מנחם קורמן הנפלא במכבי ת"א.

שם, על המסלול החם, עם טעם הזיעה בפה, נולדה אהבה.

מאז אני ממוגנט לתחרויות אתלטיקה ובעיקר לדרמות שבהן.

השבוע היה גמר אולימפי בלתי רגיל.

אחרי שיוסיין בולט האגדי ניצח בגמר ה-100 מטר, הוא זכה גם ב-200 מטר, והפך לראשון בהיסטוריה שמשלים דאבל כפול במאוצים היוקרתיים בשתי אולימפיאדות. (*)

בסיום המאוץ המדהים - יוסיין, האדם המהיר בהיסטוריה האנושית סיפר כי "כבר בסיבוב הוא ידע שלא ישבור את השיא" (האולימפי והעולמי בהם הוא מחזיק).

ריצתו, הישגיו והבנות שברירי השנייה שעברו בראשו העלו בי מחשבות.

כמו אצל יוסיין בולט - פעמים רבות, גם אצלנו עולות הבנות בשברירי שנייה, ופעמים רבות הן חורצות את גורלנו.

כבר בראשית שיעור האנגלית הראשון בחיי בכיתה ה' - "הבנתי" כי לעולם לא אדע אנגלית.

(ועד לרגע זה - 40 שנים אחר כך מעולם לא ערערתי בפני עצמי ובפני אחרים - על "הבנתי" זו).

מכיוון שכילד התייראתי ממבוגרים סמכותיים - כבר בגיל צעיר מאוד - "היה לי ברור" כי לפרנסתי אני מסוגל לעבוד רק עם ילדים (כיוון שהם נראו לי פחות מאיימים) .

לשמחתי - חלק מידיעותיי אלו "השתבשו", וכמה עשרות שנים מאוחר יותר חזרה אלי ההבנה - כי זו אינה מציאות שנגזרה עלי, וכי ביכולתי לבחור מחדש "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"...

הרעיון (המוכר) שאליו אני מזמין מחדש את תשומת ליבנו (בזכות הכפתור עליו לחץ אצלי יוסיין בולט) - כי פעמים רבות אנו חורצים את גורלנו בשברירי שנייה - כשכלל איננו מודעים לכך !

בהמשך אנו מתנהלים עשרות שנים, ולעיתים אף חיים שלמים - תחת אמונות והחלטות שלעיתים עוצבו בחשיכה באותם שברירי שנייה.

אמונות מכריעות אלו - נכונות לכלל מרחב החיים: "אין סיכוי שאמצא אהבה", "אני כשלון כלכלי", "לעולם לא אדע אנגלית", "אף פעם לא אוכל להיות עצמאי", "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים"...

הדרך היחידה לשנותן - היא להבחין בהן (ניתן גם להוקיר את הדרך שערכו עמנו עד כה), להתבונן בהן מחדש באור השמש, ולהעז לבחור מחדש בהחלטות המיטיבות עמנו.

שיהיה לשמחות רבות,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: