בת הים הקטנה

נועה (שם בדוי) מאמנת חריפה וחדת עין מגיעה אלי לפגישת הדרכה בנוגע לאימון תקוע שהיא עורכת.

היא מספרת - "בכדי להבין את התקיעות ניסיתי לתאר לעצמי בדימויים מה שקורה. המתאמן משול בעיני ל"פרד עקשן", ואני (המאמנת) ל"בת הים הקטנה". למרות רצוני לסייע לו, אנחנו מצויים בעולמות שונים ומדברים בשפות שונות ושום דבר אינו קורה".

אני מושיט לנועה גיליון נייר ומבקש כי תצייר לי את שתיארה כעת.

היא מקפלת וחוצה את הדף לשניים בכדי להמחיש לי את הניתוק ביניהם. בצד אחד מציירת פֶּרֶד פוסע לבדו בהרים, ובצד האחר - ים, כשבין גליו מופיעה בת הים הקטנה במלוא הדרה.

אני (חש בתוכי את הניתוק) ומבקש מנועה כי תתאר לי את החוויה של כל אחד מהם.

"הפרד מאוד בודד ומשווע לעזרה, אך גם עצל ולא ממש מנסה לעזור לעצמו. בת הים הקטנה מלאת אור ושמחה בין הגלים; אך גם שיפוטית וביקורתית כלפי הוותרנות שלו".

הציור והסבר החוויה של נועה מסייעים לי וגם לה להבין את המקום בו כל אחד מהם מצוי.

אני מפנה את תשומת ליבה לכך כי לפני תחילת הציור היא חצתה את הדף לשניים ושואל אותה מהי החוויה החזקה ביותר בתקיעות אותה חשה בנוגע לאימון.

נועה (מהנהנת בראשה במרץ רב) מצביעה על הציור ומיידית אומרת לי "חוויה של ניתוק ושל העדר מפגש. כל אחד מאיתנו מצוי בעולמו ודבק בעמדותיו, השיפוטיות שלי מרחיקה וסוגרת אותו, והעדר החיבור בינינו מתסכל מאוד ולא מאפשר כל התקדמות".

אני מתרשם כי מאוד טבעי לנועה להשתמש בדימויים והם מהווים ערוץ חשיבה והתקדמות נהדר עבורה ועל כן שואל - האם במקום הניתוק, השיפוטיות והעדר המפגש, היא יכולה לחשוב על דימוי מחבר, תומך ומפגיש?

מיידית נועה יורה "הפריה של זרע וביצית" (ואף מעט מסמיקה).

אני שומע את הדימוי העסיסי ומחייך אליה. היא מסבירה כי זהו החיבור האולטימטיבי שעולה בדעתה.

אני מבקש כי תתאר לי מה קורה בחיבור של הזרע והביצית, ונועה משיבה לי כי נוצרים בו חיים חדשים.

אני אוחז בציור החצוי של נועה ושואל אותה - האם ניתן ליצור בו חיבור מפרה היוצר חיים חדשים.

בשמחה - נועה לוקחת דף חדש (והפעם אינה מקפלת אותו לשניים) ומציירת במרכזו פֶּרֶד ולידו את בת הים הקטנה. ידה האחת לפני ראשו וידה השנייה על גבו.

אני מבקש מנועה שתתאר לי את מה שמתרחש בתמונה.

"הפרד מצוי בקושי. הוא מאוד בודד, אינו מסוגל לסייע לעצמו ומשווע לעזרה.
אני משתוקקת לעזור ולסייע לו. יוצאת מגלי הים, מניחה בצד את הביקורתיות כלפיו.
ידי האחת מצויה לפני אפו - מעודדת אותו להיזכר במשאלותיו, במסוגלויותיו ובתשוקותיו ו"להריח" אותן באופן שיעודד ויניע אותו לפעולה, וידי השנייה - על גבו - לתמוך בו, לסייע לו וללוות אותו בהתקדמותו.".

"ומה יאפשר לך לצאת מגלי הים שלך (עמדותייך, שיפוטיותך וביקורתיותך כלפיו...) ולהושיט אליו את ידייך המיטיבות?" אני שואל.

היא מחייכת, לוקחת אוויר ומפנה את תשומת ליבי לציור החדש שציירה ומראה לי כי את הסנפיר של בת הים - מחליפות כעת שתי רגלים. "וטיפות המים שציירתי ליד הרגלים מתארות את ההחלטה שקבלתי - לצאת מיָם ההרגלים שלי, להניח בצד את הביקורתיות כלפיו, להתקרב ולסייע לו ככל יכולתי. הרי לשם כך הוא פנה לעזרתי".

(עתה אני כבר מבין) "ומה עומד להיות הצעד הראשון שלך" אני שואל אותה?

אחרי הרהור קצר נועה משיבה "נראה לי כי באימון הקרוב אזמין אותו לצייר את משאלותיו ואיכויותיו וגם מהו הצורך שלו בסיוע ממני. משם כבר יהיה לנו הרבה יותר קל להתקדם".

אני מהרהר במסע שנועה ערכה בפגישתנו וחושב בליבי - עד כמה דימוי טוב באמת יכול ליצור הפריה, ולהפוך תקיעות למשהו מלא חיים...

לימים שמחים מאוד,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: